יוצא לאור

מכתב גלוי מ-י', לוחם צללים, על 595 ימים. 

על אור וצל בין שבת נובה לשבת ירושלים. 

שמי י'. בן 26, קצין ביחידת מסתערבים של משמר הגבול, ומשרת מזה שש שנים בליבה של העשייה המבצעית הכי רגישה, מסוכנת ומשמעותית שיש למדינת ישראל.

בשבת, 7 באוקטובר 2023, עמדתי, כמו רבים – בפני הרגע ששינה את חיי ואת חיי המדינה. נכנסתי לתוך גיהנום בעיניים פקוחות, בלי מגן, בלי ודאות, ועם מטרה אחת ברורה – להציל חיים.

נלחמתי בנובה, חיסלתי עשרות מחבלים, והצלתי מאות ישראלים.
עברתי בין זירות, תחת אש כבדה, כשמסביבי זעקות, דם ועפר. פעלתי באומץ, בתושייה, וקור רוח – אבל גם בלב. לב של אדם שנלחם לא רק באויב – אלא גם על מי שהוא.

מאותו יום – אני לא אותו אדם.
אני מתמודד עם פוסט-טראומה.
אני שומע את הקולות בלילה, רואה את הדם, גם כשאני עוצם עיניים, ונושא בלב את כל מה שלא סופר בחדשות. 

לאחר כ-595 ימים של התמודדות, שבהם לא הרגשתי רגש.. לא אהבה, לא שנאה, לא צער ולא כאב... אפילו כשהקרובים ביותר אלי נפלו בקרבות או נפטרו.. הצלחתי למצוא נחמה ב24.5 בשבת בירושלים עם ארגון נפש יהודי והקרן למורשת הכותל המערבי. 

שבת שהייתי מאוד סקפטי לגביה וההצטרפות שלי הייתה ממש כמה שעות לפני היציאה למסע. אני רוצה שתבינו שעד היום - שנה וחצי!!! לא הרגשתי שום דבר! עברתי פסיכולוגים ופסיכיאטרים ותרופות ומה לאאא! ובשבת הקצרה הזו מצאתי תשובות... תשובות למען מה נלחמתי באותו היום, תשובות ללמה הייתי מוכן להקריב את עצמי בלב שלם... והתשובה הייתה מול העיניים - העם שלי, החיבור הזה, אהבת החינם האינסופית שקיבלתי. ואת כל זה שאבתי במהלך הסיורים בכותל ובירושלים עצמה, בתפילות המלאות שמחה ואור שכל אחד הפיץ, דו השיח מול המדריכים השונים, שמיעת דעה אחרת וכמובן מקיבוץ הגלויות של כל סניפי נפש יהודי.

חשוב לי שתדעו שלא פשוט להיות לוחם צללים, אחד כזה שעושה את הכל ולא זוכה להוקרה והערכה, אבל כלום לא משתווה לחיוך של נערי הנובה כשראו אותי רץ לעברם ומסתער, חשוף לעבר המחבלים שעמדו מאחוריהם וירו את צרורות המוות.

יחד עם הכאב – אני גם גאה.
גאה שעמדתי שם. גאה שהצלתי. גאה שלבשתי מדים. גאה להיות יהודי. גאה על ההזדמנות, ואין מאושר ממני שסוף סוף סיפורי (קמצוץ ממנו) מושמע, בשונה משאר המבצעים בשנים האחרונות שסיכנתי את חיי אינספור פעמים...

היום אני משמיע קול – בשם עצמי ובשם רבים שלא מצליחים.